שינוע פנאומטי הוא מדע וטכנולוגיה צעירים יחסית שצמחו במחצית השנייה של המאה ה-19. פורק התבואה הפנאומטי הראשון לפריקת תבואה בתפזורת מאחסנות אוניות הופיע בנמל סנט פטרסבורג, רוסיה, בשנת 1883, ולאחר מכן הצגתם של פורקי תבואה נייחים בבריטניה בשנת 1893. לאחר מכן, מערכות שינוע פניאומטיות אומצו רבות בנמלים ברחבי העולם עבור פריקת תבואה; נתונים סטטיסטיים מראים שבין 1925 ל-1926, כמעט 90% מהתבואה הנישאת בים בנמלים של רוטרדם (הולנד) והמבורג (גרמניה) נפרקו באמצעות מערכות שינוע פניאומטיות פנאומטיות, באופן ספציפי, מסוג יניקה.
בשנים האחרונות, טכנולוגיית השינוע הפנאומטי התקדמה במהירות ומצאה יישום נרחב במגזרים תעשייתיים שונים, טיפול בחומרים כגון תבואה, מלט, אפר זבוב, מוצרים כימיים, אבקת מינרלים, מלח, קמח, תערובות זכוכית ואמייל וחול יציקה. ככל שמרחקי השינוע גדלו, פותחו מערכות שינוע פניאומטיות מסוג לחץ. משאבות שינוע פנאומטיות בלחץ נמוך מנצלות את זרימת האוויר להובלת חומרים אבקתיים וגרגירים; בעצם, הם מעבירים מכשירים שמשתמשים בזרימת אוויר עם לחץ ומהירות ספציפיים כדי להעביר חומרים כאלה. מנקודת מבט של מכניקת נוזלים, המדיום בתוך צינור ההולכה הוא תערובת של חלקיקי אוויר וחלקיקים מוצקים - המהווים זרימת גז-מוצק דו-פאזי, ולפיכך, התיאוריה של שינוע פניאומטי מתמקדת בעיקר בעקרונות הבסיסיים השולטים בזרימת גז-מוצק.